אימוץ המודל הפיננסי שבו נעשה שימוש בתקופת הקמת המדינה יכול לסייע במימון פיתוח בר-קיימא של העוטף והצפון ובשיקום כלכלת ישראל. דעה
פרופ' יהודה כהנא ויעל איפרגן גיני
יום איכות הסביבה הבינלאומי המצויין ב-5 ביוני הוא הזדמנות להזכיר שגם במצב הנוכחי, של מלחמה קיומית, יש לישראל את המפתח לחזק את כלכלתה ולפתור משברים סביבתיים וחברתיים עתידיים. הדבר יתאפשר על ידי השגת היעדים לפיתוח בר-קיימא הנקראים באנגלית Sustainable Development Goals ובקיצור – SDGs.
17 היעדים שקבע האו"ם ב-2015 הם הקונסנזוס הרחב ביותר שקיים לגבי האתגרים שעל האנושות לפתור עד 2030, אם ברצונה למנוע את המשברים הסביבתיים, החברתיים והכלכליים הגדולים ולאפשר קיום סביר עבור הדורות הבאים. ראייה רוחבית והוליסטית זו מאפשרת את המשך הפיתוח הכלכלי של ישראל לצד שמירה על משאבי הטבע והחברה. היא נדרשת דווקא עכשיו לנוכח הצורך לשקם ולבנות מחדש תוך סנכרון אחיד בין כל משרדי הממשלה.
פרסום
איפה הכסף?
על פי ההערכות, התקציב הנדרש היום לכל העולם לצורך פיתוח בר-קיימא עומד על יותר מ-10 טריליון דולר בשנה. כמובן שהממשלות לא יכולות להשקיע סכומי עתק כאלה מתקציבן השוטף, אך גם הסקטור הפרטי לא מסוגל לקחת על עצמו את העלויות הללו מפני שהוא מחויב לשורת רווח, מה שלא תמיד בא בהלימה עם קידום אימפקט דרך היעדים לפיתוח בר-קיימא. אז מניין הכסף?
השאלה הזאת לא זרה בישראל ואולי אפילו מוכרת לישראלים הוותיקים שבינינו. ייתכן שהפתרון טמון במודל כלכלי המבוסס על 40 השנים הראשונות של מדינת ישראל. בשנים האלה, הצליחה המדינה לייצר תזרים מזומנים לפיתוח – מעבר לתקציב המדינה, תוך כדי מלחמות קיומיות ועם אוכלוסייה שגדלה בקצב מהיר ביותר. זה נעשה באמצעות הנפקה של איגרות חוב ממשלתיות שהבטיחו תשואה של כ-5 אחוזים והצמדה עבור קופות הפנסיה, הגמל והביטוח בלבד.
להשקיע את הפנסיה בעתיד שלנו
כך, גם היום, על רקע הוצאות המלחמה וההאטה במימון מצד מקורות זרים, לצד גידול באוכלוסייה והצורך בבנייה מחודשת ופיתוח של תשתיות בנות-קיימא – נדרש אימוץ מחודש של המודל כדי לאפשר את השיקום של חבל תקומה ושל הצפון, ולחזק את המשק הישראלי כולו. המודל מציע להשתמש בכספי הפנסיה של ישראל כמקורות מימון, כך שחלקה הארי של הפנסיה, המושקעת לטווח של עשרות שנים, יופנה להשקעות בפיתוח הבר-קיימא של ישראל.
הסיבה לכך שהיום הפנסיה לא מושקעת במדינה ובפיתוחה, היא שהתשואה הריאלית (רווח אחרי שמנכים ממנו את האינפלציה) היא נמוכה מכדי למשוך השקעות מצד המגזר הפרטי. המגזר הציבורי, לעומת זאת, שואף לייצר לצד שורת הרווח גם השפעה סביבתית-חברתית, המכונה שורת אימפקט. ומכיוון שבהשקעה בפיתוח בר-קיימא שורת האימפקט יכולה לעיתים לבוא על חשבון שורת הרווח, באחריות הממשלה להבחין ביניהן ולייצר רווחיות מפיתוח בר-קיימא. בעזרת רגולציה, על הממשלה לחייב עמידה בסטנדרטים מקיימים, לגבות מיסים מחברות מזהמות בהיקף שווה ערך לעלויות החיצוניות שנגרמות כתוצאה מפעילותן, וכך לסבסד את ההשקעות של גופי הפנסיה.
כבר היום חלה חובת דיווח והחל מ-2026, בתום תקופת המעבר, תחול על החברות גם חובת תשלום של מס פחמן בהתאם לדיווחים. צילום: Stephen Dawson, unsplash
בעולם זה כבר קורה, למה לא אצלנו?
רגולציות מיסוי מהסוג הזה כבר מקודמות באירופה. על פי חוק שעבר ב-2023 באיחוד האירופי, כבר היום חלה חובת דיווח על פליטות גזי חממה של התעשייה, והחל מ-2026, בתום תקופת המעבר, תחול על החברות גם חובת תשלום של מס פחמן בהתאם לדיווחים. לכן, על חברות ישראליות המייצאות לאירופה יוטל מס הפחמן, והן יסבלו מאובדן הכנסות (על חשבון משאבי הטבע שלנו) ויאלצו לשלם מס לאירופה במקום לקופת המדינה.
פרסום
מיסוי מקומי של התעשיות המזהמות ומדידת שורת האימפקט בחשבונאות הלאומית הם שיאפשרו גם את ההשקעה של כספי הפנסיה בישראל וגם את הסבסוד של הפיתוח הבר- קיימא. כספי הפנסיה שיושקעו בשיקום המדינה ובצרכיה גם יישאו תשואה וגם יאפשרו חוסן סביבתי, חברתי וכלכלי עבור כלל אזרחי ישראל ועבור הדור הבא. אימוץ המודל לא יבטיח רק את השיקום של נזקי המלחמה, אלא גם את חוסנה של ישראל אל מול אתגרי העתיד.
פרופ' יהודה כהנא, מייסד SDGs ישראל
יעל איפרגן גיני, מנכ"לית SDGs ישראל
